דבר המנהל האמנותי שלום שמואלוב

מגפת הקורונה הביאה לצערנו לאבדות בנפש, משבר כלכלי ותעסוקתי, עלייה במקרי האלימות  בתוך המשפחה, גילויים של מצוקה נפשית והפרעות בקרב ילדים ונוער והתאבדויות. אצלנו, בקהילת היוצרים ואנשי התרבות, המגיפה העלתה את השאלה בדבר חיוניותה של היצירה האמנותית בכלל ואמנות התיאטרון בפרט. מלבד הפגיעה בפרנסה, בתחושת הערך העצמי, נאלצנו להתמודד עם השאלה מדוע באמת כל כך חשוב, אם בכלל, ליצור תיאטרון. האם יש לנו חלק ומידה מסוימת של אחריות בתחושת הניכור שחשנו אצל חלק מהציבור, שבמילים עדינות אפשר לומר לא הזדהה עם מצוקותינו, הסתפק בצפייה בנטפליקס ושלח אותנו "לעבוד". משבר הקורונה אלץ אותנו להישיר מבט אל העשייה התיאטרונית שלנו, שאולי נראתה לנו מובנת מאליה, לשוב ולבחון את התכנים שבהם אנחנו עוסקים ולא פחות חשוב את האופן שבו אנחנו מציגים תכנים אלה. השאלה מדוע דווקא תיאטרון התחדדה ואת הניסיון לענות על השאלה הזאת ננסה להציג בפניכם בהצגות התחרות של פסטיבל עכו לתיאטרון אחר 2021.

השנה הוגשו לוועדה האמנותית של הפסטיבל 228 הצעות, מספר שיא. מתוכם בחרה הועדה האמנותית שחבריה הם: מאיה ערד יסעור, מייסרה מסרי, עפר עמרם, ניב מנור ואני,  8 הצגות בלבד שרובן ככולן מתייחסות בצורה זו או אחרת למגפת הקורונה והשלכותיה מכל מיני אספקטים. עולות שאלות מורכבות כמו מה קורה לגוף שלנו כשנשלל ממנו חופש התנועה? כיצד משפיעה חווית התקשורת ללא גוף על הקשרים שלנו? חווית "הסגר" נחקרת בהשראת המקורות היהודיים כמושג מקביל ל"עיר נצורה ומסוגרת", עולה שאלת הציות לצווים וחוקים מול ההישמעות לצו המצפון, וכמובן נבחנת חווית הבדידות, המחיר שהיא גובה וגם הברכה שבעצירה שהקורונה כפתה עלינו. כל אלה, לצד סוגיות חברתיות שמעסיקות אותנו הרבה שנים והקורונה רק העצימה, כמו פשיעה ורצח נשים, יוצרים פסטיבל אמיץ, כך אני מקווה, שאינו חושש לאתגר את הקהל הנפלא של פסטיבל עכו, עם השאלות שעומדות בפנינו בעקבות מגפת הקורונה. 

מאחל לכולנו בריאות טובה

ופסטיבל מוצלח שמרחיב את הדעת ואת הנפש